הואלס בין קשיחות לרגישות
אנחנו חיים בתקופה שמנסה להתמקד יותר ויותר בחמלה, הכלה, הבנה וחגיגת האינדיבידואליות, וקל לחשוב שלהיות קשוח זה שריד לתקופה שבה קשיחות החיים דרשה חיצוניות נוקשה, גבר-גבר. התפתחנו לחברה שמעריכה רגישות, אמפתיה והכרה במאבקים אחד של השני. וזה דבר יפה, לא? אנחנו נדרשים להתחשב בזולת ולאמץ פגיעות.
עם זאת, החיים עצמם לא בהכרח הולכים אחרי מגמות חברתיות או שינויים תרבותיים. החיים לא עוצרים לשאול אותנו אם אנחנו מוכנים לאתגר הבא, למשבר הבא ובטח שלא אכפת להם, לחיים, אם אימצנו גישה רכה יותר לחיים. החיים יכולים לזרו מכשולים בלתי צפויים בדרכנו ויש להם דרך לסטור לנו בפרצוף כשאנחנו הכי פחות מצפים לזה, לדרוש תגובה שהיא מעבר לעדינות שלמדנו לטפח.
אז איך מיישבים את הסתירה לכאורה בין קריאת העולם לאמפתיה ורכות לבין המציאות הקשה שלפעמים דורשת מאיתנו להיות קשוחים?
זהו איזון עדין שמבטא את עצם מרקם קיומנו. אנחנו מוצאים את עצמנו לכודים באש צולבת, נקרעים בין הצורך להבין, להכיל, להתחשב, להיות רכים יותר לבין הדרישה להיות חסינים וקשוחים..
בריקוד הזה בין פגיעות לקשיחות, אולי חשוב להגדיר מחדש מה זה אומר להיות חזק. מה זה אומר להיות בעל חוסן מנטלי גבוה? כוח אינו קשור לאדישות בוטה או לחיצוניות של אדם בלתי מתפשר, אטום, מנותק רגשית. כוח אמיתי טמון ביכולת לנווט את המשברים תוך שמירה על החמלה והרגישות שהופכות אותנו לאנושיים. זה להכיר במאבק, להבין את נקודות התורפה שלנו, לחמול כשצריך ועדיין למצוא את הכוח להתמיד ויהי מה.
אתגרי החיים הם בלתי פוסקים, אבל התגובה שלנו לא חייבת להיות נסיגה למרירות, פסימיות, אטימות. במקום זאת, אפשר להשתמש בקשיחות ככלי, אמצעי לנווט בשטח הבלתי צפוי של החיים מבלי לאבד את החום וההבנה שמחברים בינינו. בואו נהיה קשוחים בלהתמיד לחיות, בלעשות טוב, לא בניגוד לאינסטינקטים החומלים שלנו, אלא בהרמוניה איתם.
אל מול הבלתי צפוי של החיים, בואו נהיה הנשמות העמידות אשר, בלב פתוח, מתמודדות עם הסערות חזיתית. שם אנחנו כן נדרשים לקשיחות. קשיחות בלהתמודד עם החיים. נכון, זה ריקוד עדין שדורש איזון בין הקריאה לרכות לבין הדרישה לקשיחות. אבל בריקוד הזה אנחנו יכולים למצוא כוח שמתעלה על הרעיון השטחי של להיות קשוח – אלא כוח שכולל אמפתיה, חוסן והבנה עמוקה של החוויה האנושית.