top of page
  • תמונת הסופר/תYamit Armbrister

משאלה לדג זהב

אחד הדברים הקשים ביותר עלינו כבני אדם זו העצבות.


זה קטע. לפעמים גם כשהכל יחסית בסדר, מספיק איזה שיר שפורט לנו על כל מיתרי הלב ומתחיל כיווץ כזה בבטן. בחזה. כי לא קשה למצוא סיבה. כל עוד יש לנו לב שמרגיש, דברים רבים יעציבו אותנו.


יש לא מעט אנשים, שעבורם זו יכולה להיות מלחמה לא להיות עצוב. למען האמת, לא מעט אנשים יקרים שאני מכירה עצובים, גם הליצנים ביניהם. ונדמה שהיום יותר ויותר.לא סתם היהדות מדברת לא מעט על שימחה. זה לא סתם.


ונכון, יש הרבה סיבות להיות עצובים. לא הכל מתנהל כמו שהיינו רוצים. לפעמים רחוק מזה.היום, אני "עובדת" בזה. יום יום. לפעמים שעה שעה. מחייכת יותר, צוחקת יותר, מנפנפת שטויות, לוקחת הכל בפרופורציה (כמעט), עוצרת במודע מחשבות עצובות כשהן מגזימות אבל משתמשת בזה לאמנות (כי רק מתוך המקום העמוק, המרגיש, מהלב מגיעות תובנות).אני מאפשרת לרגש הזה להיות, נותנת לו מקום של כבוד אבל שמה אותו במקומו אם הוא מגזים.

למה? כי שום דבר טוב לא קורה מעצבות. כלום. אין אור בעצבות. רק חושך. "במקום בו שורה העצבות לא שורה השכינה," אמרו חכמים ממני.


אז אומנם זו לא עבירה להיות עצוב ,אבל עצבות תביא איתה רק רע ודברים לא טובים. אבל השמחה, היא מביאה איתה את כל המצוות הגדולות ואת הדברים הטובים ביותר.


מאחלת לכולנו להיות שמחים למרות ועל אף הכל!  לפחות לעשות השתדלות. ואם צריך, תבקשו מאיזה דג זהב משאלה אחת: להיות יותר שמחים. לא תאמינו איך זה משנה מזל בחיים.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page