למי כואב יותר? הנזק שבתחרות על כאב

במקרים של משבר משפחתי, קהילתי, לאומי, בעיקר במוות, מתרחשת לפעמים נטייה אצל אנשים

מסוימים כאילו להשוות את הכאב שלהם עם אחרים וצער ויגון הופכים למדד בתחרות שבה זה שכואב לו הכי הרבה זוכה לניצחון על הכאב. הסבל התחרותי הזה לא בריא בכלל.

קודם כל, כאב הוא בלתי נמנע במרקם חיינו, בין אם מדובר במשבר או אובדן עמוק של אדם אהוב, והכאב של כל אדם הוא הוא ייחודי. אבל...לפעמים קורה שבעיצומם של רגעים מאתגרים בחיים נוצרת מגמה פחות בריאה - מין תחרות עדינה, לא מדוברת, על למי כואב יותר. מי סובל יותר. וזה מדבק ומעמיק את הכאב כי אלה שלא מספיק בוכים או צועקים או מדוכאים מספיק כאילו פחות כואב להם.

אז למה זה לא בריא, ואם כבר להתחרות על משהו בזמן כאב, אז על מה כן כדאי להתחרות?

1. תחרות סמויה או גלויה על כאב מקטינה את הכאב של אחרים. כי "הסובל הגדול ביותר" מקבל את כל תשומת הלב והרי זה לא נכון בהכרח לקבוע שמי שבוכה או צועק הכי הרבה, באמת סובל או כואב יותר ממי שלא מראה כאב בצורה מוחצנת כי בסוף אף אחד לא יודע מה בתוך הלב והנפש של אדם אחר, ועד כמה הכאב שלהם משמעותי ופוגע.

אז לכאורה יוצא מזה שמי שלא מחצין כאב עלול להיראות בעיני אחרים כאילו לא אכפת לו. האם כל אדם שכואב לו צריך לצעוק חזק יותר? להיכנס לדיכאון עמוק כדי להוכיח לאחרים שכואב לו מאוד?

2. תחרות על כאב גם מערערת את האמפתיה והחמלה הקולקטיבית שאמורה ללוות את כל מי שקשור למשבר ולאובדן. אז שימו לב, לפעמים לשקטים, לאלה שמחייכים אבל החיוך לא באמת משתקף להם בעיניים, לאלה שלא מראים את הכאב. תזכרו את הליצן העצוב – לפעמים דווקא אלה שמחביאים כאב עלולים להתרסק הכי חזק.

3. אבל הדבר הכי גרוע בתחרות על כאב זה שבמקום לנסות להתגבר, זה יכול לגרום להחמרה של הכאב וקיצוניות כי גם אחרים רוצים להראות שכואב להם והם סובלים וזה עלול ליצור מעגל קסמים של החרפה בכאב וזה מקשה עוד יותר על ריפוי גם "לסובל העיקרי" וגם לשאר.

בתקופות משבר, מה שאנחנו הכי צריכים זה פחות תחרות ודגש על למי כואב יותר אלא יותר אמפתיה קולקטיבית לכל מי שחווה משבר או אובדן. במקום להתחרות במרוץ של סבל, עדיף אם כבר ליצור תחרות של תמיכה, חיזוק, אופטימיות ותקווה. כי אין תחרות על כאב.

אנחנו צריכים להתגבר על רוח התחרותיות כשמדובר בכאב מאחר וסבל תחרותי לא משרת שום מטרה מלבד להעמיק את הפצעים שאנו צריכים לעזור לרפא אחד אצל השני. במקום לפאר ולהדר ולהלל כאב של אדם ספציפי לעומת אחרים, כדאי לטפח ולהתחרות, אם ממש חייב, ביצירת סביבה של תקווה וריפוי כי כאב זה דבר פרטי ועמוק ואין צורך להתחרות עליו.