להכתיב את מציאות חיינו או לקבל את המציאות?

בניגוד מוחלט לכתיבת ספר, אין לנו שום יכולת לכתוב את סיפור חיינו או לשלוט בו באמת.

אחד הדברים הכי קסומים בלהיות סופר, והכי מספקים בכתיבת ספר, זה הכח והשליטה בסיפור, החל מהמצאת הגיבורים, העלילה, הבחירות שהם יעשו, התגובות שלהם לאירועים...אבל הכי מספק זה לבחור את סוף הסיפור.

מחוץ לספרים,

לא ניתן לחזות כמעט כלום. אנחנו והגיבורים המשניים בחיינו, לא יכולים לקבל בוודאות מוחלטת החלטות 'נכונות וטובות.' לא לדעת את סוף הסיפור, מה גם שקשה ובלתי אפשרי להבין את המציאות כולה מנקודת מבט אחת. שלנו כמובן.

אז אנחנו נתקעים על נרטיב מצומצם. על ארוע ספציפי. רגע אחד. נקודת מבט אחת. על חלק אחד בפאזל ולא מצליחים לראות את ההתחלה, אמצע וסוף. אנחנו נתקעים בזום אין...

ושם, במקום הזה, אנחנו מתמרמרים.

אנחנו לא מצליחים ולא יכולים לראות את כל התמונה כולה, את הסוף של הסיפור, ומתמלאים ייאוש.

ההתחלה הכי בסיסית זו קבלה.

אנחנו חייבים לקבל שלא נדע לעולם את סוף הסיפור. שאנחנו צרים מאוד בנקודות המבט שלנו, שיש סיכוי, אפילו גבוה, שאנחנו טועים ונטעה בבחירות שלנו. הקשה מכל הוא להאמין שאולי יש סיבה לדרך, לעלילה, לסיום הספציפי הזה.

אבל מספיק שנקבל רק את זה, הסיכוי שלנו לחיות עם פחות ייאוש והרבה יותר שלווה יגבר בצורה בלתי רגילה.

להבדיל מסופר שכותב רב מכר עולמי, אנחנו לא יכולים לכתוב מראש את סיפור חיינו. קבלה של המציאות האנושית היא הסיפור האמיתי של להיות בן אדם. זו כבר התחלה טובה לסיפור שלנו.