לפעמים החיים מרגישים כמו משחק האלמוות בשחמט.
אנחנו מנסים במינימום מהלכים לנצח את המשחק הזה ומגלים שרק אם נקריב לא מעט, לפעמים את עצמינו (המלך או המלכה) יש סיכוי לניצחון כללי בסוף. רק שבמציאות לא תמיד יש לצידנו פרשים ורצים כל הדרך ואנחנו לא באמת מלכים ומלכות. לפעמים אנחנו מפסידים באיזה משחק טאקי או שניים.
לפעמים החיים מרגישים כמו משחק של גורל.
אנחנו חושבים שאנחנו שחקני מפתח אז אנחנו מנסים להפגין את כל היכולות החזקות שלנו, את כל הכח, את כל החוזקות ובסוף אנחנו מגלים כמו בסדרות הטורקיות שכל השחקנים הראשיים רק סובלים מאיזה אי צדק גורלי ולוקח 2900 פרקים עד שהם מגיעים לאיזו שלווה אחרי עשורים של סבל אנושי.
לפעמים החיים מרגישים כמו שש בש, משחק של מהלכים.
מהלכים מסויימים מצליחים ולפעמים חלק מהמהלכים מחזירים אותנו עשר צעדים אחורה ואנחנו מחכים ומחכים שמשהו יתהפך בגורל ויחזירו אותנו מהעונש הזה לתוך המשחק. הבעיה שאם אנחנו נפסלים לא תמיד אפשר לחזור לשחק.
והכי מפחיד במשחק הזה של החיים שאם נכנסים למבוך מסובך מדי...לא תמיד ידוע איך, מתי, אם נצא ממנו כמו שנכנסנו אליו ואם בכלל מיכל...
הקטע זה שהחיים זה לא באמת משחק ילדים. זה גם לא משחק הוגן של מבוגרים. תכלס, החיים זה לא משחק בכלל. כי אין חוקים קבועים שעובדים. אין היגיון. אין שכר ועונש הוגנים. לא במשחק של העולם הזה לפחות.
אבל אם אנחנו כבר שחקנים במשחק הזה, אנחנו יכולים לנסות להיות שחקנים שלומדים מטעויות. אז כל מה שנשאר לנו זה לשנות מהלכים פחות טובים הכי מהר שאפשר ולנסות מהלך אחר. ככה - כל החיים. עד הרגע האחרון כי כמו בספורט, עד הדקה ה 90 עוד אפשר לשפר את הסיום ואולי לחייך בשביעות רצון שניצחנו את המשחק הכי קשה בעולם.
משחק החיים.
Comments