אמון באנושות

איך יכול להיות שלמרות התחושה הכללית:

שהעולם השתגע,

שערכים כבר לא רלוונטיים,

שאין דין ואין דיין

שרק כסף מושל בעולם

שמוסד הנישואין ואולמות אירועים זה רק כדי שאישה תלבש פעם אחת שמלה כלה,

שקריירה זו העבדות המודרנית ועוד ועוד,

שלמרות כל זה

בני אדם מחזיקים מעמד?

מה שאפשר לבני האדם לא רק להחזיק מעמד עד היום, אלא לפרוח ולצמוח למרות ועל אף הכל, הוא פשוט האמון שנותנים בני אדם בעתיד טוב יותר.

בלי האמון הזה החברה האנושית והעולמית תתמוטט.

בלי אמונה בעתיד טוב יותר, בני אדם יאבדו את טעם ההתאמצות, טעם הרצון להילחם, לשרוד. את טעם החיים.

ואיזו ערובה יש לנו שהעתיד יהיה באמת טוב יותר?

אין ערובה כזו מלבד ההיסטוריה. ההיסטוריה מראה לנו מה היה פעם ומה יש היום. כמה פוטנציאל, לא בדיוני, יש לחיים.

בני אדם מוכיחים כל יום כמה אפשר לשנות. להתקדם. להשתנות. לצמוח.

וגם אם לא כל השינויים חיוביים, גם אם לא הכל טוב בצמיחה הזו, לטוב ולרע, האנושות משתנה, אנחנו משתנים. ויש בזה הרבה קידמה ורווח לבני אדם.

למרות התחושה שהעולם משתגע ובני אדם מאבדים שפיות, אני לא הייתי מעדיפה לחיות בתקופה אחרת בהיסטוריה. נכון שהאידיאל רחוק ויש לנו עוד דרך ארוכה אבל המציאות עולה על כל דמיון ועם קצת אמון בעתיד טוב יותר אולי אפשר לנשום רגע, להניח דקה לייאוש, ולהרגיש תקווה.

המסע של האנושות עוד בגדילה ואנחנו כאן בנקודת הזמן הזה היום, אולי גרגיר בהיסטוריה אבל חלק בלתי נפרד מהמחר ומהאנושות שמנסה למצוא פתרונות לחיים מאוזנים, שפויים, בריאים ושמחים יותר.

מתי זה יקרה?

זה קורה כל שניה, כל דקה, כל שעה, כל יום.

אז גם אם התחושה היא של ייאוש, חייבים להאמין בעתיד טוב יותר. אישי. משפחתי. קהילתי. ארצי. עולמי. וכל עוד יש רוב אנושי שמאמין בזה, יש עתיד לחיים טובים יותר גם אם ההווה לא בהכרח כזה והחלום למשהו טוב יותר מתקיים רק בדמיון.

זה מאפשר לנו לחיות טוב יותר בהווה על חשבון אמון בעתיד.